<h1>נמוקי יוסף — מגילה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[מגילה י"ט ע"ב] מתניתין. הכל כשרין. להוציא הרבים את ידי חובתן. חוץ מחרש שוטה וקטן. דהא לאו בני חיובא נינהו, ואין הפטור בדבר מוציא את החייב [ר"ה כ"ט ע"ב]. ומדקתני חרש דומיא דשוטה משמע דאפילו דיעבד לא יצא. והכל אתי לאיתויי נשים, שאף הן היו באותו הנס. ולאיתויי טומטום ואנדרוגינוס. רבי יהודה מכשיר בקטן. אפילו להוציא את הרבים, דהא אתי לכלל חיוב. והלכה כסתם משנה, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל [פ"א ה"א] שמוציאה האשה את אחרים. אבל קטן שלא הגיע לחינוך ושוטה, דלאו בני דעת נינהו, אינן חייבין. ועבדים כנעניים, כיון דכבהמה הם, לא שייך למימר בהו אף הם היו באותו הנס. ולא כתב הרמב"ם ז"ל חרש בספרו. ובירושלמי [פ"ב ה"ד] לית כאן [חרש] אשגרת לישן היא [מתני']. וטעמא הוא דסתם חרש שדברו בו חכמים שאינו מדבר ואינו שומע. ואיך שייך למימר במי שאינו מדבר שאינו כשר לקרות. אבל חרש המדבר ואינו שומע, אמרו חז"ל שהוא כפקח לכל דבריו, ואם כן לא גרע מאשה. ואף הוא היה באותו הנס, ובר דעת הוא, אלא דדעתיה קלישא. אבל כיון שאינו שומע מה שמוציא מפיו, לכתחלה לא יוציא אפילו עצמו אלא היכא דליכא מאן דמפיק ליה. וזה כלל גדול לענין הברכות, לכתחלה בעינן שישמיע לאזנו או שיבין מה שמוציא בשפתיו. ומיהו אם נוטה לבו להבין המשמיע, אע"פ שאין הדברים מגיעים לאזנו ואינו מבין אותם, יצא. מידי דהוה אנשים ועמי הארץ שיוצאים אע"פ שהם כאילו אינם שומעים. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, שלא כתב כאן חרש, ופרק ד' דהלכות תרומות [ה"ד] כתב שלא יתרום לכתחלה, לפי שאינו שומע הברכה. וא"ת מדבר ואינו שומע היאך למד לשון בני אדם. פירש רש"י ז"ל פרק קמא דמסכת חגיגה [ב' ע"ב] שתחלתו היה פקח ולמד ואחר כך נתחרש. ודוקא בקריאה הוא דמוציא חרש, אבל שופר שאינו אלא שמיעה אסור לתקוע בברכה אפילו לעצמו, וכל שכן שאינו מוציא אחרים. מיהו מגילה גזולה כשופר גזול שאין בו דין גזל, דקריאה נמי בקול היא, ולא דמי ללולב.
<h2>דף ג.</h2>
[מגילה ד' ע"א] נשים חייבות. אע"פ שמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. שאף הם היו באותו הנס. פירש רש"י ז"ל שאף עליהן היתה גזירת המן, כדכתיב [אסתר ג'] טף ונשים ביום אחד. וכן נראה מן הירושלמי [נזיר פ"ו ה"א] דקתני שאף הם היו באותו הספק, כלומר באותה סכנה דכתיב טף ונשים. ויש מן המפרשים שכתב לפי הירושלמי צריך לקרותה אף בפני הטף. וכן נמי נשים מברכות על מקרא מגילה ומוציאות האנשים, שכל המחויב בדבר מוציא אחרים ידי חובתן, ומצטרפות לעשרה במקרא מגלה. ואע"ג דלגבי זימון אמרינן [ברכות מ"ה ע"ב] נשים מזמנות לעצמן, התם משום פריצותא, דשכיח בסעודה שכרות, אבל קריאת מגילה קודם סעודה היא, וליכא שכרות. והרמב"ם ז"ל כתב פרק א' דהלכות מגילה [ה"א] דקטן שלא הגיע לחינוך פטור וכן שוטה, לפי שאינן בני דעת.
<h2>דף ד.</h2>
[מגילה ג' ע"א] ישראל במעמדן. שעומדין על תמידי צבור בשעת הקרבתן, כדתנן [תענית כ"ו ע"ב] תשמרו להקריב לי, היאך שומר והוא אינו עומד על גביו, תקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, ועל כל משמר ומשמר היה מעמד. שמבטלין. דמקרא מגלה עדיף משום פרסומי ניסא.
<h2>דף י:</h2>
[מגילה י"ד ע"א] ולא הותירו. מצוה. חוץ ממקרא מגילה. וא"ת והרי נר חנוכה. י"ל כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי. מעבדות לחירות. ביציאת מצרים. שירה. על הים. הלילא. היינו שירה. ולא עבדי פרעה. שהרי לחירות יצאו. אכתי עבדי אחשורש אנן. דלא נגאלו אלא מן המיתה.
<h2>דף לג:</h2>
[מגילה ג' ע"ב] כרך שישב. שנתישב תחלה בבתים ולבסוף הוקף בחומה, נדון ככפר לענין בתי ערי חומה. בית מושב עיר חומה. בית שנתישב בתוך ערי חומה. עיר חומה, של עיר חומה. ונפקא לן מינה לענין מקרא מגילה אם נדון ככפר אם לאו. וכי תימא מנא ידעינן אם ישבו ולבסוף הוקפו אם לאו. ואיפשר לדקדק באותן עיירות שבנו ישראל בימות יהושע אותן שישבו ולבסוף הוקפו, ואין אנו חוששין לאותן שמצאו עשויות ובנויות כששים עיר כל חבל ארגוב בלבד. עשרה בטלנים. שבטלין ממלאכתן ונזונין משל צבור להיות מצויין בשעת תפלה בבית הכנסת. דאמרינן במסכת ברכות [ו' ע"ב] כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס שנאמר [ישעי' נ'] מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. נדון ככפר. וקורין בארבעה עשר. ואע"ג דאתו וכו'. שבאין שם לסחורה או לדין, ותמיד נמצאים שם רבים בטלין ממלאכתן, אפילו הכי בעינן קבועין, דזימנין דלא משתכחי. אשר לא חומה. כתוב למ"ד אל"ף וקרי בלמ"ד וא"ו. בא המסורת להודיענו אע"פ שאין לו עכשו כיון שכבר היה לו נדון כעיר חומה. וילפינן מינה למקרא מגילה, משום דשניהם תלויין בחומה. כתבו בתוספות דכרכין מוקפין מימות יהושע אפילו אין שם עשרה בטלנין קורין בט"ו, משום חשיבות חומתה. והא דקאמר כרך שאין בו עשרה בטלנין, לאו דוקא כרך, אלא עיר גדולה. כדאמרינן בהרבה מקומות ובשלהי כתובות [ק"י ע"ב] אין מוציאין מעיר לכרך.
